אוֹתִיּוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם - Oŧîoŧ arbâƹim oʉşŧaîm

השפה העברית מכילה הרבה מילים לועזיות אשר רובן, כנראה, אף יכולות להחשב כבינלאומיות. אולם, מהן בעצם מילים לועזיות, מהן מילים בינלאומיות ומהן גם מילים חריגות? ההגדרות חשובות לצרכי הפוסטים הבאים. אומנם חלקם עדיין יעסוק גם, או אף בעיקר, במילים עבריות ובשפה העברית עצמה..... מילים בינלאומיות -   נראה כי ההגדרה הפשוטה והקולעת ביותר למושג "מילה בינלאומית" היא כזו אשר הייתה עוברת את "מבחן האינטרלינגואה". כלומר, אשר הייתה נכנסת (או, קרוב מאד לודאי, כבר נכנסה) לשפת האינטרלינגוואה. הערך בויקיפדיה על שפה זו, לפחות בגרסתו הנכונה לשעת כתיבת שורות אלו , מראה על הכללים לקליטת מילים בתוכה. הייתי אולי מוסיף סייג כי אם מילים מסוימות מצויות בצרפתית, איטלקית וספרדית/פורטוגזית אך לא ב"שפות הבקרה" האחרות (אנגלית, גרמנית ורוסית), אז לא בטוח כי היו עוברות את אותו "מבחן" באשר היו מצויות בשפות לטיניות בלבד. מילים בינלאומיות יכולות לכלול  גם מילים עבריות כגון "הללויה", אף שהדבר קורה באחוזים נמוכים למדי. ממילא, לעניננו אנו, האיות המלוטן של מילים עבריות יהיה על פי הנ

אז מדוע בעצם לא להשתמש בכתב הכרמלי  או  תקן  ISO-259-3   בשביל ליטון השפה העברית? קודם כל, אני מסכים עם דברי מיכאל אבינור ז"ל, הוגה הכתב הנ"ל, כי ייתכנו בעיות עם סימנים דיאקריטיים. אומנם, גם בכתב הכרמלי וגם בהצעה שלי ישנם מקרים של שימוש בסימנים דיאקריטיים מחוסר ברירה... חשוב לציין כי מבחינת כותב שורות אלו סימנים דיאקיטיים פרושם בד"כ סימנים אשר אינם חלק רציף מהאות. כלומר, במובן הצר של המושג. כך, למשל האות ç אינה נחשבת לאות c עם סימן דיאקריטי במובן הצר של המושג. זאת אף שהראשונה היא וריאציה של השנייה, ודאי שמבחינת מערכות ממוחשבות אך סביר כי כך גם עבור עין אנושית מצויה.  אין ספק שאותו אבינור היה אדם מאד יסודי ועדויות רבות לכך. בנוסף לכך ראוי להערכה גם פרופ' עוזי אורנן אשר היה אומנם יותר נדיב מעמיתו להצעת הליטון בשימוש בסימנים דיאקריטיים לצרכי תעתיקים, אך מאבקו למען תעתיק נכון המשקף כתיבה עברית תקינה ראוי לציון - מאבק אשר במסגרתו לא חשש מלכתוב מאמר נוקב כנגד האקדמיה ללשון העברית .  אז מדוע לא להשתמש בתקן אשר אושר על סמך עבודתו של פרופ' אורנן  ( תקן  ISO-259-3 )? 1) כ

לפני הסבר מסודר על האותיות ועל כללי איות שונים, שיהיו אחרי שני הפוסטים הבאים, מוצג כתיבון קצר המראה כיצד ניתן בעברית מלוטנת למנוע מקרים של הומוגרפיה גם במקרים שחלקם הומופוניים. הניקוד כאן ובפוסטים הבאים בעיקר בעזרת תוכנת נקדן ולפעמים העזרות במילון אבן-שושן.       Şlømøh  שְׁלֹמֹה      şlomo  שְׁלוֹמוֹ      ørez  אֹרֶז (מאכל)      orëz  אוֹרֵז (את החפצים)      ħâraş  חָרַשׁ (את השדה)      ħârâş  חָרָשׁ (מקצוע)      yâmim  יָמִים (ריבוי של יום)      yammim  יַמִּים (ריבוי של ים)      ƹälëh  עֲלֵה (בציווי)      ƹâleh  עָלֶה (צמחיה)      raⱬŧä  רַצְתָּ      râⱬŧâh  רָצְתָה      ulâmɛ  אוּלָם (אבל)      ulâm  אוּלָם (קולנוע)      tîppus  טִפּוּס (הרים)     typus  טִיפּוּס (טיפוס רגוע)  וגם כתיבון ל שיר היונה   (....גבוה מעל הרי גלבוע...)  :      gâb́øhqa גָּבוֹהַּ     mëƹal hammîgd

אז מהם העקרונות והקווים המנחים אותי בקביעת כללי הכתיבה ורשימת האלפבית של העברית המלוטנת? או שלפחות יש לרצות לפעול על פיהם גם אם לא תמיד אפשר?  הסדר, אגב, אינו מחייב😊 1) יכולת שחזור בלשנית. עקרון על הוא שבכל רגע נתון אפשר יהיה לשחזר את אופן כתיבת המילה בכתב הלטיני לאופן המדויק בו היא כתובה ומנוקדת על פי כללי הניקוד הטבריני וכפי שהדבר מתבטא במקומות כמו מילון אבן-שושן. לפחות לגבי מילים ושמות עבריים חשוב ביותר להקפיד על יכולת שחזור זו עם מינימום מקרים חריגים. 2)   יחס חד-חד ערכי בין עיצור בכתב העברי לזה שבכתב הלטיני. כל עיצור בשפה העברית ואף עיצורים זרים תהיה לו בדיוק אות אחת (וגם לא צרוף אותיות) אשר תייצג אותו. למשל, העיצור המזוהה בעברית עם שין ימנית ייוצג ע"י אות משלו ולא ע"י סימן דיאקריטי מעל או מתחת לאות S ולא ע"י צרוף דיגרפי כגון SH.  3) הגייה סטנדרטית לעומת אפשרויות הגייה אחרות.  כדי למנוע עודפי אותיות במקלדת בכתב העמוס בהן ממילא או אף להימנע משימוש יתר בסימנים דיאקריטיים יהיו מצבים בהם ההגייה הסטנדרטית תיוצג ע"י אות אחת עבור העיצור, אך הגייה אחרת ע"י די

 אז בעולם בו ממילא אנשים, גם שומרי ודורשי שלומי אמוני ישראל (אם מבחינה דתית ואם מבחינה עמנית), נאלצים לעיתים להשתמש בכתב לטיני (אגב, גם הרב קוק היה בעד ליטון ככל שהדבר אולי מפתיע) כגון לכתיבת שמם וכאשר עולם המחשבים ידידותי יותר לכתיבה משמאל לימין, האם  הצעתי לעברית מלוטנת - לצד זו שבכתב הנוכחי האשורי ואף לצד ידיעת הכתב העברי הקדום -מהווה בגידה בשפה העברית?  קודם כל, כללי הכתיבה המוצעים כוללים, לפחות לגבי מילים עבריות,  אפשרות שחזור בכל רגע נתון לכתיבה המקורית  אשר על פי הניקוד הטבריני המתבטא בין השאר במילון אבן-שושן. אפשרות זו יכולה להיות הן על ידי תוכנת מחשב (ככל שהקוד שלה ייכתב בצורה מדויקת על פי כללי השחזור) והן על ידי אדם היודע על איזו אות בעברית בכתב האשורי מצביעה כל אות לטינית (או צרוף אותיות...). אינני בין אלו המציעים לבטל את ההבחנה בין טית לתו או שין שמאלית לסמך או בין חיריק חסר לחיריק מלא - ההפך מכך. גישת הבלוג היא בלשנית (אטימולוגית בלעז) ולא פונטית.  אזכיר כי גם הצרפתים והעמים דוברי האנגלית שומרים על כתיבה בלתי פונטית בלי שהדבר יפגע בתיירות הנכנסת לצרפת או במעמד השפה האנגל

חלק חשוב מהבנת הכתיב (אורתוגרפיה) המוצע בבלוג זה עבור עברית מלוטנת ניתן יהיה להבין אם נחלק את אותן שפות אירופאיות המשתמשות בכתב הלטיני , או לפחות היותר ידועות שביניהן, בעיקר לארבעה "קבוצות אורתוגרפיות" טיפוסיות מבחינת היחס בין המדובר או הנשמע לבין הנכתב. החלוקה מתבססת על "מחקר עצמאי" שעשיתי לגבי השפות השונות דרך מקורות כמו ויקיפדיה ועוד. אציין כי השפות הזרות היחידות אותן כותב שורות אלו יודע הן אנגלית וצרפתית (וקצת זכרונות מלימודי השפה הערבית בחטיבת הביניים, אבל אלו ממילא אינם רלוונטיים לפוסט). אז אשמח להערות באם ישנן😊. ארבעת הקבוצות הן: 1) הקבוצה האיברו-איטלקית (בתוספת השפה הרומנית המנותקת גאוגרפית מ"הרצף הלטיני"). קבוצה זו כוללת, מלבד השפה הצרפתית, את כל השפות הלטיניות או לפחות העיקריות שבהן: ספרדית, פורטוגזית, איטלקית וכאמור גם רומנית. אלו הן לשונות פונטיות עם יחס עקבי ברמה גבוהה בין הנכתב והנאמר. זאת לפחות לעומת הקבוצה האנגלו- צרפתית. אומנם בספרדי, למשל, צריך לדעת מתי האות חית נכתבת בעזרת g ומתי בעזרת j, ויש עוד דוגמאות, אך עדיין לא ניתן להשוות זאת